<h1>ראבי"ה סימן תשע"ב</h1>
<h2>דף כט:</h2>
המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה, אבל מביא הוא על כתיפו לפניו וכן המוליך את התבן וכו'. תניא אם אי אפשר לו לשנות מותר. אתקין רבא במחוזא דדרו בדוחקא לדרו ברגלא וכו' עד אי לא אפשר שרי. והני נשי דמליין ולא משניין משום דלא אפשר כדמפרש ואזיל. וכל מילתא שהן רגילות בכך ואי מחינן בהו לא צייתי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ולא שנא בדרבנן כגון טיפוח (לר' יהודה) ולא שנא בדאורייתא דהא תוספת יום כפורים דאורייתא וקא אכלי וקא שתי עד שחשיכה ולא ממחינן בידייהו, דכשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע כך מצוה לאדם שלא יאמר דבר שלא נשמע. וכגון שגלוי לו שאינו נשמע, וגם הם סבורים שהוא מותר, אבל אי מזידין נינהו ועבדי איסורא חייב להוכיח עד [מאה] פעמים והוא הדין יותר אם גלוי לו חייב להוכיחם, כדאמרינן ביומא, אמרו לו אם לפניך גלוי להם מי גלוי ונענשו הצדיקים שבהם. ואם שוגגין חייב להדריכם בדרך ישרה שמא ישמעו, כיון שלא הורגלו מאבותיהם בכך. וגבי תוספת יום כיפורים (איסור תוספת) הם אומרים הן עוד היום גדול לאכול, וגם אינו משמע להם מן המקרא איסור תוספת, להכי שתקינן. ולא שייך בכי האי גוונא לומר הוכיח תוכיח ואתה את נפשך הצלת ולמוכיחים ינעם. מתחילין בערימת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה [בארזי ואשוחין], ובמוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמעון מודה.
